יאנה דרום

בת 35, נשואה לעמי ואמא של נויה, שיר ופלג. בגיל 28, במהלך החודש השלישי להיריון הראשון שלי, גיליתי שאני חולה בסרטן השד

כשאובחנתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא: "הייתי בשבוע ה-14 להיריון שלי וכל הדאגה שלי הופנתה לתינוקת שבבטן. מהרגע שאנחנו הנשים מגלות שאנחנו בהיריון, מתפתח אצלנו רגש אימהי ודאגה שאי אפשר להבין. כל מה שייחלתי לו הוא שההיריון יהיה תקין, שהבדיקות של העוברית יהיו תקינות. רק אחר-כך התפללתי חזק שאני אחלים, אחיה ואזכה לגדל אותה בנחת ובבריאות".

איך המחלה שינתה אותי: "אני לא נתקעת במקומות שלא טובים לי ומשתדלת להיות מוקפת באנשים שעושים לי טוב. הכי חשוב - למדתי לא לבזבז זמן על שטויות, לא להתעצבן, לא לכעוס, לוותר, להתפשר. היום חשוב לי לחיות את החיים ולהגשים חלומות, לנסות דברים, לא לפחד, לצאת מהאזור הנוח והבטוח וכמובן, לחייך ולאהוב".

במהלך המאבק במחלה למדתי על עצמי: "שאני יותר חזקה ממה שאי פעם חשבתי".

המסר שלי לנשים חולות: "תנצלו את פסק הזמן הזה שאלוהים הנחית עליכן כדי לעשות דברים שעושים לכם טוב. שימו את עצמכן במרכז, תחשבו רק על מה שירגיע אתכן, לכו לים, תעשו דיקור, תפנקו את עצמכן בספר טוב, בתכשיט, בבגד או בחופשות קצרות בין הטיפולים

צילום: גלית סבג

תקיפו את עצמכן באנשים שנותנים לכן להרגיש טוב ומעניקים לכן אנרגיות שיעזרו בתהליך ההחלמה. זה הזמן לבקש עזרה מהמשפחה, מחברים, מקולגות לעבודה - כביסות, בישולים, להוציא את הילדים מהמסגרות - כל מה שייתן לכן שקט וזמן לעסוק בהחלמה מלאה".

הכוחות שגיליתי בעצמי: "גיליתי שיש בי כוחות של סופר-וומן, במלוא מובן המילה: הצלחתי לצאת לטייל בשבת עם התינוקת והמשפחה במעט הכוחות שיש לי אחרי טיפול כימותרפי ולעבור את הטיפולים האלה יום יום במשך 38 ימים ברצף".

נשיות בשבילי היא: "להרגיש שאני חושנית, מושכת ואוהבת את עצמי איך שאני. היכולת להסתכל במראה ולאהוב את מה שאני רואה".

אני מרגישה יפה כשאני: "לבושה בסטייל, מאופרת ומחייכת".
צילום: אלבום פרטי

יונית פרץ

בת 29, נשואה ואם. נשאית הגן BRCA1. אובחנתי כחולה בסרטן השד בחודש השביעי להיריון. לאחר הלידה עברתי כריתה כפולה

כשאובחנתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא: "הרגשתי כאוס אחד גדול, שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני בהיריון ומה יהיה עם התינוק שלי אם יקרה לי משהו".

איזה שינוי התחולל בי אחרי המחלה? "הכל השתנה, חד משמעית. המחלה גרמה לי להעריך כל דבר שנראה הכי קטן והכי טריוויאלי, כמו הקפה של הבוקר, השמיים והים. המחלה הזו גורמת לך להבין שאין לך שליטה על שום דבר, וזה גרם לי לחיות את החיים ולא לחשוב יותר מדי, פשוט לחיות במלוא מובן המילה".

במהלך המאבק במחלה למדתי על עצמי: "תמיד ידעתי שאני בן אדם חזק כי עברתי דברים, אבל המחלה הזו הוציאה ממני איזו לביאה שנלחמת בכל הכוח. הייתי זו שמרגיעה ומעודדת. האופטימיות מילאה אותי ולא הייתה שום אופציה אחרת מבחינתי אלא לנצח. למדתי שיש לי הרבה לתת ולהעניק לאנשים ושאני רוצה להיות שם בשביל אחרים. בעקבות המחלה החלטתי ללכת ללמוד סיעוד, מה שהיה החלום שלי תמיד ולא מימשתי אותו".

המסר שלי לנשים חולות: "לא לוותר. לשמור תמיד על אופטימיות כי המחלה הארורה הזאת היא הרבה בראש. לא להתבייש להקשיב לעצמך, ומתי שאת צריכה שקט ושלווה לדרוש אותם, וגם הפוך, לדעת לקבל תמיכה ועזרה. הכי חשוב לדעת שהמחלה הזו אינה גזר-דין מוות והיום נרפאים ממנה. תמיד למצוא את נקודת האור ולהיאחז בה, ולזכור שאת הכי יפה בעולם".

צילום: גלית סבג

המסר שלי לסביבה הקרובה של החולות: "לנסות עד כמה שאפשר להכיל, להבין ולחבק ולפעמים גם לתת מרחב. זו תקופה לא פשוטה של הרבה עליות ומורדות. לפעמים לא מדברים על זה, אבל גם הסביבה זקוקה לעזרה, זו התמודדות לא פשוטה, אז לבקש אותה".

נשיות בשבילי היא: "חוזק פנימי ואצילות נפש".

אני מרגישה יפה כשאני: "שלמה עם עצמי".

יופי אמיתי בשבילי הוא: "לעשות משהו טוב ולדעת ששיניתי למישהו את החיים".

צילום: אלבום פרטי

חנה כץ

בת 56, נשואה, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשני נכדים. גיליתי שאני חולה בספטמבר 2014, בבדיקה שגרתית שכמעט ולא הלכתי אליה. לא רוצה להיפגש עם הסרטן יותר

כשאובחנתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא: "הייתי בהלם מוחלט. הייתי בריאה לחלוטין ופתאום קיבלתי אגרוף לפרצוף. ביתי הגדולה היתה בהיריון, בשבוע 39, והדבר הראשון שעמד לנגד עיניי הוא שאני לא מספרת לה כלום עד אחרי הלידה. ביום בו נפגשתי עם הכירורגית, שהסבירה לי מה אני עומדת לעבור בשנה הקרובה, נולד הנכד שלי, ילד קסום ונפלא שמסמל את הבריאות שלי ואת ההחלמה שלי. הילדים שלי והנכדים שלי הם אלו שנתנו לי את הכוח ואת הדרייב להילחם ולנצח".

איזה שינוי התחולל בי אחרי המחלה? "התחלתי סוף סוף לאהוב את עצמי. פחדתי מזה, חששתי שאהפוך להיות אגואיסטית, אבל מסתבר שלא כך הוא. הבנתי שאני צריכה לשים את עצמי במקום הראשון, לדאוג לבריאות שלי, לשלוות הנפש שלי ולחופש שלי ומתוך זה להמשיך לתת לסובבים אותי. גיליתי שהכל קטן עלי, שאני יכולה לעשות הכל, אבל הכל. מבחינתי הדבר הכי חזק הוא שהצלחתי לסיים את חיי הנישואין שלי, אחרי 36 שנים. סוף סוף היה לי הכוח והאומץ. ניצחתי את הסרטן ויצאתי לחיים חדשים ולדרך חדשה טובה יותר ובריאה יותר".

במהלך המאבק במחלה למדתי על עצמי: "שאני חייבת לחיות חיים טובים יותר, שאני חייבת ליהנות מכל רגע, שאני חזקה מאוד גם בגוף וגם בנפש, ששום דבר בעולם לא יכול לעמוד בפני. למדתי שמגיע לי רק טוב ואני חייבת את זה לעצמי, לנסות להגשים דברים שלא הגשמתי, שדחיתי. הבנתי שזה הזמן לעשות שינויים".

המסר שלי לנשים חולות: "תהיו חזקות, תנו לסביבה שלכם לעשות בשבילכן דברים שמעולם לא הייתן מבקשות שיעשו בשבילכן, אל תתביישו לבקש עזרה, תעשו דברים שאתן אוהבות לעשות, תעשו דברים שלא העזתן לעשות, תנסו תמיד לראות את חצי הכוס המלאה. תשתדלו ליהנות ולצחוק למרות שכואב ולמרות שקשה, ולהקיף את עצמכן באנשים שאתן אוהבות ואוהבים אתכן.

צילום: גלית סבג

המסר שלי לסביבה של החולות: "תמשיכו להיות חלק מהחיים שלה. אל תעזבו אותה. תמשיכו להקיף אותה בחום ואהבה. סרטן היא לא מחלה מדבקת. למרות שיש מצבים שקשה להתבונן באישה שעברה טיפולים וקשה להכיל את הקושי שלה, הסביבה חייבת לדעת שהתעלמות מחולה היא פגיעה קשה מאוד. חשוב להיות שם, לתמוך ולתת אהבה וחום".

נשיות בשבילי היא: "כוח. אין דבר יותר חזק מהכוח הנשי. הכוח שיש בכל אישה ואישה ללדת, לגדל ילדים, לאהוב אותם ללא תנאי ולעשות הכל למענם. נשיות בשבילי היא יופי פנימי וחיצוני, זו נתינה אין סופית ללא תנאי, חום ואהבה."

אני מרגישה יפה כשאני: "עומדת מול המראה ורואה את דמותי משתקפת ממנה, למרות שהגוף לא מושלם ויש בו צלקות, אני עדיין מרגישה יפה, בריאה וחיונית. ברגעים קטנים של שמחה ואושר עם ילדיי ונכדיי, כשאני שומעת שהנכד שלי אומר לי, "סבתא את הכי יפה", זה המשפט שעושה לי הכי שמח בלב ואני מרגישה יפיפייה אמיתית".

יופי אמיתי בשבילי הוא: "יופי שפורץ החוצה ונותן לי הרגשה טובה וחמה, יופי שמתבטא בחום ואהבה ונתינה".

צילום: אלבום פרטי

יפית אלפרסון-אלמליח

בת 48, נשואה ואם לארבעה. חליתי בגיל 45. עברתי כימותרפיה ולאחר מכן כריתה מלאה, גיליתי שאני נושאת את הגן BRCA2

כשאובחנתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא: "האם הסרטן מפושט לי בכל הגוף ואני הולכת למות ואיך הילדים שלי יגדלו בלי אמא".

איך המחלה שינתה אותי: המחלה לימדה אותי לדייק את עצמי, את בחירותי ואת חלומותיי. אם לפני כן הייתי עסוקה בביקורת עצמית ושיפוטיות ובהנמכה עצמית, אז המחלה לימדה אותי לזהות את הכוחות שיש בתוכי, את העוצמות שטמונות בי, את הכישרונות שיש בי. למדתי כמה תמיכה ואהבה יש מסביבי. למדתי להודות על השגרה, על הדברים הקטנים. למדתי לשחרר ולתת ליקום לזמן לי דברים נפלאים וחיבורים מרגשים.

במהלך המאבק במחלה למדתי על עצמי: "למדתי כמה כוחות יש לי. אני מסתגלת לכל מצב ומצליחה להוציא ממנו את הטוב. מהר מאוד הבנתי שאת הקיים איני יכולה לשנות אבל אני יכולה להפוך אותו להכי טוב שאני יכולה. אמרתי לעצמי שאני לא אתן למחלה לנהל אותי. לא ויתרתי על החלומות שלי, השגרה שלי וההנאות שלי, רק התאמתי אותם למצב הזמני".

המסר שלי לנשים חולות: "החיים לימדו אתכן - אז למדו מהם. דייקו את עצמכן, בחרו ברצונות שלכן, הקשיבו לנפש שלכן, אל תגידו לא - שחררו ותנו ליקום לזמן לכן את כל הטוב שקיים בו. העריכו את עצמכן, את מי שאתן, את העוצמה שטמונה בכן. הסתכלו במראה ותאהבו את מה שאתן רואות - גם הגלוי וגם את הנסתר, שימו את עצמכן במרכז וחיו את החיים כמו שאתן רוצות. ולנשים בריאות - אל תתנו לחיים ללמד אתכן 'בדרך הקשה' - למדו בעצמכן".

צילום: גלית סבג

המסר שלי לסביבה הקרובה של החולות: "תהיו בשבילן, תתמכו, תאהבו. אל תנמיכו את התחושות שלהן. תנו להן לפרוק, להוציא, לפחד, לבכות. תקשיבו למילים שיוצאות להן מהפה, לרגשות שהן מביעות. הרשו לעצמכם גם לקבל תמיכה, לדבר על איך אתם מרגישים בתוך הסיטואציה".

הכוחות שגיליתי בעצמי: "גיליתי שאין דבר שעומד בפני הרצון, רק צריך לרצות. מחשבה מייצרת מציאות והוכחתי את זה לעצמי מספר פעמים בזמן המחלה. לנפש שלנו יש השפעה על הגוף שלנו ולמדתי להיות קשובה לנפש. למדתי שאני מסתכלת לפחד בעיניים, מדברת איתו, יודעת ליפול למטה ומשם לצמוח ולעלות חזקה יותר ומשודרגת יותר. למדתי שיש לי כוח לסחוף אחריי אנשים, שיש לי מה להגיד בעולם הזה ושאנשים מקשיבים לי ומעריכים אותי".

נשיות בשבילי היא: אני נטולת שחלות ושדיים. למדתי שהנשיות שלי לא נמדדת באיבריי הנשיים. כיום אני מרגישה אישה יותר מתמיד, ולא בגלל החזה המלאכותי שלי, אלא כי אני בוחרת. אני לא תלויה באף גורם אחר או סממן חיצוני שיהפוך אותי לאישה. הנשיות שלנו היא פנימית, היא הבחירות שלנו, האהבות שלנו, התשוקות שלנו. הנשיות שלנו היא מי שאנחנו בוחרות להיות, איך אנחנו רוצות שיראו חיינו. הנשיות שלנו נמדדת אך ורק בנו, בהחלטה שלנו איזו אישה אנחנו רוצות להיות. אני שלמה – גם כשלא הכל מושלם.

יופי אמיתי בשבילי הוא: הבשלות שלי, היופי הפנימי שמתפרץ החוצה, הבחירות שלי בחיים, זה כשאנחנו מסתכלות במראה ואוהבות את מה שאנחנו רואות. עם הצלקות, הקמטים, האיברים הנשיים שאינם שמתגמדים לעומת העוצמה המתפרצת שניבטת במראה.

צילום: מאיה אהרוני

רינה אמור

בת 52, גרושה, אמא לשתיים, וסבתא לנכד ונכדה. מחלימה מסרטן אלים שהתפתח בתוך חודשיים בלבד, למרות כל ההערכות הרופאים כי מדובר בממצא תמים. במהלך השנה האחרונה התמודדתי עם טיפולי הכימותרפיה ועם כריתה כפולה

כשאובחנתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא: "הגילוי של המחלה שלי היה שוק טוטאלי. במשפחה שלי אין חולי סרטן, חודשיים לפני עשיתי אולטרסאונד וממוגרפיה, הכל היה תקין. עד הדקה האחרונה, כשבאתי לכירורג לקבל את התשובה של הביופסיה, הייתי בטוחה שזה כלום. בסוף התברר שמדובר בסרטן אלים. הייתי בהלם, הוא שאל אותי 'את מבינה מה שאני אומר לך?' ואני מסתכלת עליו ולא מבינה. רק כשהסתכלתי על הבת הקטנה שלי, שבאה איתי וראיתי אותה ממררת בבכי, נפל לי האסימון. כשיצאנו מהרופא התחלתי לבכות בהיסטריה וממש התפרקתי. חשבתי שזה גזר דין מוות, שהבנות יישארו בלי אמא, הנכדים בלי סבתא, ומי ידאג לאמא שלי שמאושפזת עם אלצהיימר ולאחי, מפגר מלידה 100% נכות? הייתי פשוט הרוסה".

איזה שינוי התחולל בי אחרי המחלה? "אני עדיין בטיפולים, סיימתי את הכימותרפיה אבל יש לי עוד טיפולים ביולוגיים והורמונליים. אין ספק שהתהליך חישל אותי. למדתי לקבל פרופורציות בחיים. אני פחות מתרגשת מדברים שוליים, ומצד שני לא מקבלת דברים כמובן מאליו. אני מעריכה את החיים ומה שיש להם לתת ולומדת לראות את עצמי, להשקיע בעצמי ולמצוא זמן לעצמי."

במהלך המאבק במחלה למדתי על עצמי: "שיש בי כוחות עצומים, אבל הגוף הוא מכונה מאד עדינה שחייבים להשקיע בה. כשאת נמצאת על הקצה את לומדת לעשות סוויצ׳ בראש, מה שלפני זה לא היה סיכוי שאעשה, בנושאים כמו ספורט ותזונה בריאה".

המסר שלי לנשים חולות: "אסור להרים ידיים. בתוכנו יש כוחות עצומים ואנחנו רק צריכות לחשוף אותם. הרפואה היום מאד מתקדמת ואחוזי הריפוי מאד גבוהים והם רק הולכים וגדלים. אתן חייבות להשקיע את כל הכוחות במאבק ולשמור על אופטימיות וחיוך כי בלעדיהם קשה יותר. נצלו כל תמיכה שתוכלו לקבל. תאמינו בטוב - יהיה טוב".

צילום: אלבום פרטי

המסר שלי לסביבה הקרובה של החולות: "תתייחסו אלינו רגיל, כמו לכל אחת אחרת, אל תרחמו עלינו ואל תעשו מאיתנו מסכנות. פשוט להיות יותר קשובים ויותר רגישים, ותהיו שם אם מבקשים את עזרתכם או את תמיכתכם. המאבק במחלה הוא זמני. בזמן הזה פשוט תבינו שאנחנו צריכות אתכם ואת ליבכם הטוב, ואז לנו יהיה הרבה יותר קל לנצח".

הכוחות שגיליתי בעצמי: "אני עדיין בתוך ההחלמה אבל גיליתי בעצמי כוחות אדירים. למדתי שאם אני רוצה לנצח אני צריכה לעשות את זה לא למען אף אחד אלא למען עצמי. אני יודעת ומכירה את עצמי הכי טוב ויודעת למה אני זקוקה. המחשבה הזו עזרה לי מאוד בתקופות קשות כמו אחרי הניתוח ובזמן הכימותרפיה".

נשיות בשבילי היא: שילוב של עוצמה ורוך שיש בכל אישה. לדעת לפנק את עצמנו ולטפח את עצמנו כדי שנרגיש יפות ונשיות מבפנים וכלפי חוץ".

אני מרגישה יפה כש: "טוב לי. כשמצב הרוח טוב ואני עושה את הדברים שכיף לי איתם. אני מוסיפה לזה קצת שופינג (ואפילו יותר מקצת), וכשיגדל השיער אז תסרוקת יפה וקצת רוז׳ בלחיים ואני בעיניי הכי יפה שיש".

יופי אמיתי בשבילי הוא: "בא מבפנים. אני צריכה להיות מאושרת ולהרגיש טוב במקום שאני נמצאת בו, להיות גאה בעצמי ובהישגיי, במשפחתי ובילדיי ובנכדיי. כשללב טוב ויש נחת לנפש, זה מקרין גם החוצה ומשדר מלא יופי".

לורין משה

בת 31, אמא לעומרי בן כמעט שנתיים, נשואה לאבי. גיליתי את המחלה בשבוע 17 להיריון, כעת עדיין בטיפולים ולקראת לידה

כשאובחנתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא: "האם אוכל לשמור את ההיריון? גיליתי את המחלה בגלל כאבים שהיו לי בשד, שהרגישו כמו גודש מהנקה, כשהלכתי לרופאה היא שלחה אותי לאולטרסאונד ולכירורג שד. אותו רופא טען שהכאבים נובעים מהורמוני ההיריון ושלח אותי הביתה. עברו שבועיים, הכאבים היו בלתי נסבלים, השד היה קשה כמו אבן, זה היה לא הגיוני. הלכתי למיון בבית חולים ומשם הכל התגלגל - מרכז בריאות השד, ביופסיה, תשובה תוך 3 ימים. כבר באותו שבוע התחלתי כימותרפיה. הייתי בשבוע ה-17 להיריון. עכשיו אני כבר בשבוע 32 ועוברת טיפולים תוך כדי ההיריון".

במהלך המאבק במחלה למדתי על עצמי: "שאני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי או האמנתי על עצמי."

המסר שלי לנשים חולות: "תהיו אופטימיות, הנפש הבריאה שלנו יכולה לנצח הכל."

צילום: גלית סבג

המסר שלי לסביבה הקרובה של החולות: "תחזקו, תהיו שם, תצחקו יחד איתנו, ותתנו לנו להרגיש שזו רק תקופה שתחלוף והכל יעבור הכי מהר שאפשר, אל תתנו לנו לשקוע ב'מה יקרה אם', ואל תישברו לידנו, אנחנו יודעות שקשה לכולם".

הכוחות שגיליתי בעצמי: "מהרגע שאובחנתי ותוך כדי ההתמודדות, גיליתי שאני יכולה להיות אופטימית, להסתכל על הטוב, להאמין שאני אצא מזה, שיש לי בשביל מה להילחם ושכדאי לי להגיע לקו הסיום ולנצח.

נשיות בשבילי היא: "אומרים שנשיות זה מבפנים אבל אני מרגישה שהמחלה השפיעה עליי. אני בחורה מאוד נשית. אוהבת שמלות, עקבים ומחשופים, והחזה שלי היה מושלם גם אחרי הלידה. לכן זה החלק שקשה לי איתו. השיער כבר הלך ועוד מעט אהיה ללא חזה, ואני חוששת שזה כן יפגע לי בנשיות".

יופי אמיתי בשבילי הוא: "החוזק שלי והעובדה שאני מקבלת את המחלה ומתמודדת איתה ולא מנסה להסתיר".

צילום: אלבום פרטי

תמר פישמן-מגן

בת 51, גרושה, עובדת כאחות. אמא לארבעה ילדים. עברתי כריתה חלקית והוצאת בלוטות הלימפה

כשאובחנתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא: "ארבעת הילדים שלי. כאם גרושה ללא בן זוג שילדיה איתה רוב הזמן כי אביהם חי בחו״ל, חששתי מאד ממצב שבו לא אוכל לתפקד וייפול עליהם איזשהו נטל".

איזה שינוי התחולל בי אחרי המחלה? "התחלתי לדאוג יותר לעצמי ולשים את עצמי בעדיפות ראשונה. הבנתי שאחרים יכולים להסתדר בלעדי, ואם לא, זו בעיה שלהם ולא שלי. אני עדיין עושה המון בשביל אחרים, אבל למדתי להגיד לא כשיש לי משהו אחר לעשות בשביל עצמי. כתוצאה ישירה ועקיפה מהמחלה התחלתי לעסוק בפעילות ספורטיבית, ירדתי כמעט 20 ק"ג במשקל ושיניתי לגמרי את אורח חיי."

במהלך המאבק במחלה למדתי על עצמי: "שאני שווה, יש לי המון מה להציע, ומי שירצה אותי באותה מידה שאני ארצה אותו יזכה ביהלום. למדתי גם שיש המון אנשים מסביבי שבאמת באמת אוהבים אותי, ושאם אני רק אסכים, יתנו לי יד בכל פעם שאקרא להם. כאחות, למדתי שטוב לראות גם את הצד של המטופל, כי מה שרואים מכאן לא רואים משם".

המסר שלי לנשים חולות: "זה בסדר להרגיע ולהיעזר, לא להיות מושלמות, להתקדם במה שחשוב לנו, גם אם לאחרים חשוב משהו אחר. והעיקר - כשיש מעט אנרגיה, עדיף להשקיע אותה בדברים שעושים לנו טוב, גם אם חלק מהדברים מסביב נזנחים בגלל זה. לאף אחת מאיתנו לא יהיה כתוב בסוף על המצבה שלא עבדנו מספיק, אז אפשר להוריד הילוך ולבלות עם אוהבים ואהובים".

צילום: גלית סבג

המסר שלי לסביבה של החולות: "תהיו קשובים כדי לעזור כשצריך. לפעמים העזרה היחידה שדרושה היא פשוט להיות שם. זה מספיק".

הכוחות שגיליתי בעצמי: "שאני אוהבת את עצמי כמו שאני, בלי להתנצל על זה או להסתיר צדדים שבי, ושאני יודעת מה טוב לי, אז לא משנה מה אחרים אומרים או חושבים, אני היחידה שצריכה ׳להחליט עלי׳".

נשיות בשבילי היא: "משהו שאנחנו מקרינות כלפי הסביבה ואינה עניין פיזי. גם כשהצד הפיזי אינו מושלם, עדיין אפשר להקרין נשיות וליהנות מתגובות אוהבות".

אני מרגישה יפה כשאני: "חזקה פיזית, כשאני משוחררת וכשנוח לי".

צילום: אלבום פרטי

נעה גביש

בת 53. נשואה ואם לבת ולשני בנים. את הגידולים (שלושה, שני גושים בשד ואחד בבלוטות הלימפה), גיליתי בבדיקת ממוגרפיה שגרתית רגע לפני יומולדת 50

כשאובחנתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא: "האם עלי לספר, למי אני רוצה לספר, האם יש כאן מקום לרצון שלי? הילדים, איך ימשיכו בלעדי? יכול להיות שלא אהיה כאן לראות את שלושתם גדלים להיות אנשים בוגרים? אם וכאשר יקימו משפחה, לא אהיה שם לעזור להם, לא אהיה להתפנק ולפנק את נכדי? תחושת החמצה כואבת, שורפת, בערה בקרבי".

איזה שינוי התחולל בי אחרי המחלה? "הכל, במי שאני מול עצמי ומי שאני מול העולם, בביטחון העצמי שלי, בהערכה ובאהבה למי שאני. הבנתי שאני יכולה הכל, גם לבד".

במהלך המאבק במחלה למדתי על עצמי: "שאני מלאת תשוקה לחיים, בכלל, שתשוקה היא איכות החיים שלנו ואני פחדתי לממש אותה. למדתי המון על המיניות שלי, למדתי כיצד תשוקה ומיניות בזמן מחלה ומשבר יכולות לרפא ממש. למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי, וכשהוא נמצא, הפחד והחשש מתפוגגים. למדתי להרפות, לקחת אחריות היכן שאני יכולה ולשחרר לאוויר הפתוח את מה שאין לי שליטה עליו. למדתי להתמסר. למדתי שאני מְרצה ולא מרוּצה למדתי לרְצות ולבקש,לתת ולהיעזר. נושא הנתינה רק התחזק אצלי, למדתי שהיום, כשאני אוהבת אותי, מעריכה ושלמה עם עצמי, אני נותנת הרבה יותר".

המסר שלי לנשים חולות: "תהיו מאד קשובות לעצמכן, תתכנסו פנימה ותשמעו מה קורה בתוככן, תעשו מה שטוב ונכון לכן, תלמדו לבקש את העזרה שאתן צריכות ורוצות. לפחות לתקופת ההחלמה - תִרצוּ ואל תרָצוּ".

צילום: גלית סבג

המסר שלי לסביבה של החולות: "תקשיבו להן, תנו להן מה שהן אומרות שהן צריכות, לא את מה שאתם רוצים לתת, ואם אינכם יכולים להתמודד אל תכעסו עלינו, על החולות. זה בסדר ומותר לא להיות מסוגל. יש דרכים נוספות לעזור אם רוצים. רוב הנשים עוברות איזה שהוא שינוי - תנו להן מקום לתהליך הזה, הפחד הפנימי והרצון להחלים ולהתגבר לא פשוטים, תנו לזה מקום. אל תתנו עצות אם לא התבקשתם. השוק מוצף ברצון טוב ודרכים לעזור, תקשיבו למה שהן רוצות לשמוע, מה שהן רוצות לדעת, ורק את זה תגידו להן".

הכוחות שגיליתי בעצמי: "גיליתי שיש לי כוח ושאני נוגעת בהרבה מאד אנשים. גיליתי שאני יודעת לתת וגם לשמור על עצמי, ושאני בעיקר אדם אוהב. גיליתי שהתשוקה שבי היא דרך חיים, גיליתי שכשאני קשובה ומאמינה בעצמי אני יכולה הכל. שאני מאד יצירתית במחשבה, בהרגשה ובעשייה. גיליתי שהביישנות שלי הגיעה מחוסר באמונה ובאהבה עצמית וזה שאני אוהבת ומקבלת את עצמי לא הופכת אותי ליהירה אלא פשוט למי שאני באמת".

נשיות בשבילי היא: "להיות אישה מבפנים. נשיות זו המיניות שלי ושבי, הדרך בה אני מתנהלת מול עצמי והעולם. אני נשית כשאני מרגישה נחשקת וסקסית, כשאני מרגישה טוב עם עצמי".

אני מרגישה יפה כשאני: "מחייכת, נחשקת. כשאני מודעת לאישה המינית שאני, אני מרגישה יפה כשאני כותבת, כשקוראים אותי".

יופי אמיתי בשבילי הוא: "להיות רק מי שאת ,לאהוב ולחשוק בחיים".

צילום: ענבל גביש

ענת קוריאט

בת 57, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים. חליתי בגיל 47, עזבתי את העבודה והחלטתי ליהנות מהחיים - לטייל, לצייר, לעשות שופינג, הבנתי בדרך הקשה שהחיים הם כאן ועכשיו

כשאובחנתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא: "חוסר אונים טוטאלי, השמיים נפלו עלי. מהר מאוד הבנתי שאני חייבת להילחם ולנצח, ויש ביכולתי להפוך את הבעיה להזדמנות לשינוי".

איזה שינוי התחולל בי אחרי המחלה? "אחרי המחלה עברתי שינוי ב-180 מעלות. התחלתי להפוך את הקושי להזדמנות. פרשתי לפנסיה מוקדמת ואני נהנית מכל רגע ורגע. היום אני עובדת בחנות בגדי הים של יאנה דרום בחיפה. בכל יום אני פוגשת נשים שהשמיים נפלו עליהן, נותנת להן אמונה כוח ותקווה ומקבלת מהן כוח אדיר".

מה למדת על עצמך תוך כדי המחלה? "גם בימים קשים, כשהכאב הפיזי והנפשי עצום וקשה, האמנתי בעצמי וידעתי שאני בתהליך החלמה ושאני אנצח".

המסר שלי לנשים חולות: "נכון שלא פשוט ולא קל להיות חולת סרטן אבל יש לכן כוחות אדירים ועוצמה. תרימו את הראש למעלה ותאמרו 'תודה לאל', ברגע שתרימו את הראש כל המעגל סביבכן יתמודד יחד איתכן".

צילום: גלית סבג

המסר שלי לסביבה של החולות: "תהיו שם בשבילן, תעטפו אותן באהבה, בתמיכה ובחיבוק".

איזה כוחות גילית בעצמך תוך כדי ואחרי המחלה? "אי אפשר לתאר כמה עוצמות ויכולת התמודדות יש בי. גיליתי שאני אישה חזקה, עוצמתית, עם ים של נתינה".

נשיות בשבילי היא: "רכה, נעימה, מלטפת, מכילה, שאפתנית ומלאת חיים. הנשיות חיה ונושמת אהבה, היא מביאה אהבה לכל מקום שהיא נמצאת. נשיות היא להסתכל במראה ולאהוב את עצמי".

יופי אמיתי בשבילי הוא: "נשמה גדולה ויפה, בעלת נתינה וחוכמה. להיות אני עצמי, לחייך לעולם ולחיות באמת את החיים".

צילום: אלבום פרטי

טל כהן ששתיאל

בת 53, גרושה ואם לבן. אובחנתי בדיוק לפני עשר שנים. אחרי המחלה נפרדתי מהדרמות

כשאובחנתי, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא: "על אמא שלי שעברה כריתה מלאה, מאוד אגרסיבית, כולל בלוטות לימפה וחלק מהשריר של היד, כך היו נוהגים פעם. פחדתי מהלא נודע. חרדתי מאוד למשפחה ולבן שלי, שהיה בן 14 והיה כל עולמי".

איזה שינוי התחולל בי אחרי המחלה? "למדתי להרפות ופשוט לאפשר לעצמי לקבל את המצב. בהתחלה הייתי ממש ‘מסכנה’, עסוקה ברחמים עצמיים ובקורבנות. אחר כך למדתי לבקש עזרה ולהיתמך. תמיד הייתי אני זו שעוזרת לכולם ותומכת, לכן היה לי קושי עם זה וזה היה אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי - פשוט לקבל. היום אני מרגישה, חיה ונראית הרבה יותר טוב מלפני הגילוי. ולמרות שזה נשמע קצת הזוי, אני יכולה להודות לסרטן שנתן לי סטירת לחי ואת חיי במתנה".

מה למדת על עצמך תוך כדי המחלה? "פגשתי הרבה מלאכים בדרך שעזרו לי ותמכו בי, אבל מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא יוכל לרפא אותי חוץ מעצמי. התעוררתי ולקחתי אחריות על הגוף והרגשות שלי. כך גיליתי את העוצמה שלי".

המסר שלי לנשים חולות: "תתחילו לאהוב את עצמכן ולהיות נוכחות בחיים שלכן. אל תתנו מקום גדול מדי למחשבות ולסרטים קשים שרצים בראש, זה מיד מוריד את יכולת הריפוי שקיימת אצל כולנו. אנרגיה של שמחה ואהבה מחזקת את מערכת החיסון של הגוף ותומכת בהחלמה".

צילום: גלית סבג

איזה כוחות גילית בעצמך תוך כדי ואחרי המחלה: "אני מורה לטנטרה, מודעות ההקשבה וריפוי הגוף דרך מיניות. עשיתי הרבה אהבה עם בן זוגי, עם הגוף שלי ועם הטבע וזה חיבר אותי מיד לחיים חזרה. כשעשיתי אהבה הרגשתי מחוברת לעצמי, לנשמה שלי ולאלוהים ואז לא היו כאבים, לא מחשבות מדכאות ולא חולי. בשבילי זה היה ערוץ ישיר לריפוי הטראומה שהגוף שלי עבר".

נשיות בשבילי היא: "קודם כל אהבה עצמית. כשאישה אוהבת את עצמה זה מוקרן החוצה היא זורחת ומוארת והכי יפה, והיא יכולה לאהוב את כל מי ומה שסביבה".

יופי אמיתי בשבילי הוא: "כשאני נוכחת, מחוברת לגוף שלי ולאהבה, אז אני מרגישה הכי יפה".

צילום: אלבום פרטי

יופי אמיתי: כך חזרתי ללכת לים עם ביקיני

הייתי צעירה, נשואה טריה, עם תינוקת קטנה ושד אחד. חיפשתי ביקיני עם כיס לפרוטזה שלי ולא מצאתי אפילו אופציה אחת, אחת. הרגשתי פגומה. עד שהחלטתי לשנות את המצב שלי ושל אלפי נשים אחרות, בכוחות עצמי

יכול מאוד להיות שיהיו נשים שיחלקו עליי, אבל מבחינתי הזהות החיצונית שלי היא חלק בלתי נפרד מהזהות הפנימית שלי.

למראה החיצוני שלנו יש כוח. איך שאנחנו נראות, או יותר נכון איך שאנחנו רואות את עצמנו במראה, משפיע על המצב רוח שלנו, על האנרגיות שלנו, על דימוי הגוף שלנו, על הביטחון העצמי שלנו וגם על האהבה העצמית שלנו.

לפני שמונה שנים יכולתי להיכנס לכל חנות בקניון ולרכוש כמעט כל בגד שחשקתי בו. לא רציתי להסתיר כלום ובתור אישה שהאופנה זורמת בעורקיה, ההתעסקות הזו מילאה אותי ונתנה לי המון עוצמה.

הכל השתנה לפני שמונה שנים בדיוק.

מאי 2010, הייתי בת 28, בחודש שלישי להיריון הראשון. הייתיבחופשה משפחתית, שוכבת עם בגד-ים זעיר על גדות הירדן, כשהרגשתי פתאום גוש בשד.

ככה מתחיל סרט רע. פתאום בתוך בדיקות ההריון השגרתיות מצאתי את עצמי בתור לאונקולוגית. שני ניתוחי שד בחודש הרביעי להיריון, ואז מבשרים לי שאני חייבת להתחיל טיפולים כימותרפיים. "אל תדאגי, לא יקרה כלום לעוברית, הכי גרוע היא תצא בלי שיער", אמרה לי האונקולוגית. איזו אישה יכולה לקבל החלטה אחרי משפט כזה? החלטתי להתחיל את הטיפולים רק אחרי הלידה.

שלושה שבועות אחרי שנויה (ניסים ונפלאות יעשה השם) נולדה כבר חיברו אותי לעירוי של כימו. נפרדתי מהשיער בראש ואז פתאום באמצע הטיפולים גיליתי שגם הגבות נושרות – כל פעם שבכיתי בעלי היה עוצר אותי וצועק: לא! אנחנו מאבדים עוד ריס! אחרי הריסים נשרו גם הגבות, הגוף נחלש, הפנים חוורו, והאישה החזקה שהייתי נעלמה. כשהטיפולים הסתיימו נכנסתי לניתוח כריתת שד. היה ברור לי ולכל הרופאים שאני יוצאת אחרי ניתוח כריתה עם שחזור מיידי של השד ומתחילה לחזור לעצמי, אבל כמו בכל סרט רע התסריט יכול להשתבש. השחזור שלי הסתבך, ואחרי לא מעט ניסיונות להציל את השתל, הוחלט להוציא אותו ולאפשר לגוף שלי להחלים ולהתחזק.
צילום: דנה קופל

הייתי בחורה צעירה, נשואה בסך הכל שנה, עם תינוקת קטנה ושד אחד. חיפשתי בחיפה חנות שבה אוכל לרכוש את מה שיהפוך לימים לצעצוע האהוב על הבנות שלי: פרוטזת שד. מילה מפחידה לחתיכת סיליקון שהחליפה את הציץ החסר שלי. יחד איתה רכשתי גם חזייה בצבע גוף מזעזע ובזה נגמרו אפשרויות ההלבשה התחתונה עבורי. אחר כך התחלתי לחפש בגד-ים, ביקיני עם כיס להכניס את הפרוטזה שלי אבל לא מצאתי אפילו אופציה אחת, אחת. מוכרות בחנויות הסתכלו עליי בעיניים גדולות ולא הבינו למה אני לא מסתפקת בלהגיד תודה על כך שאני בריאה ולמה בכלל אני צריכה ללכת לים. במקום הזה כל-כך קל ליפול, להתייאש, להרגיש שזהו, אף פעם לא ארגיש יותר שלמה. איבדתי כל סממן נשיות אפשרי במסע המפרך הזה של מלחמה בסרטן השד. הרגשתי פגומה. כבר לא יכולתי להיכנס לכל חנות ולקנות איזו חולצה, שמלה, חזייה או בגד-ים שבא לי, גם במידה 36. נאלצתי לשנות את צורת הלבוש שלי, ללבוש חולצות ושמלות ללא מחשוף כדי שחלילה לא יראו את השקע שנוצר באזור שבו חסר השד.

חיפשתי את האישה מלאת הביטחון העצמי שהייתי, הבחורה שעפה על עצמה כאילו אין מחר, ולא מצאתי אותה יותר. עד שהחלטתי שאני לא נותנת לעצמי ליפול. אם אין פתרונות בשבילי אני אביא אותם. אני אכנס בקיץ לים עם ביקיני. החלטתי לפתוח בהתחלה חנות קטנה בחיפה. חנות שיש בה חזיות, בגדי-ים, פרוטזות שד ושלל אביזרים שהיו חסרים לי כאישה, בכל תקופת ההחלמה.

נשים מכל הארץ, בכל הגילאים, התחילו לעלות לרגל לחנות הקטנה שלי, בהתרגשות עצומה. כולן רצו חזייה יפה ונשית, כולן רצו ללכת לים לשחות, כולן רצו להמשיך לחיות. נשים שעברו כריתת שדיים לפני שלושים שנה החלו לבכות בהתרגשות בתא המדידה ולשאול "איפה היית עד היום?!"

ההצלחה של החנות החיפאית גרמה לי לפתוח חנות גם בתל אביב ובבנימינה. הבנתי שאני לא היחידה שזקוקה לחזייה נשית וסקסית ולבגד-ים שיוכל להסתיר את השד החסר שלי, ועדיין לגרום לי לפסוע בגאווה בחוף הים.

כל אישה, בכל גיל, רוצה ללבוש את החזייה הנכונה שתחמיא לה, שתאפשר לה ללבוש כל בגד מעל, שלא תגביל אותה, שתגרום לה להרגיש אישה ולהחזיר לה את הביטחון שלקח איתו הסרטן. הנפש הינה חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה, ומה יותר בריא מאישה מאושרת שתהיה מסוגלת ללבוש בגד-ים ולהרגיש שהיא יפה בדיוק כמו כולן?

בכל שנה, כשאני מקבלת את הקולקציה החדשה של בגדי-הים לחנויות, אני בוכה מהתרגשות. מה שהכי נחרט בליבי אלו מיילים שקיבלתי מבנות שכתבו לי על אימן, שורדת סרטן, שנפטרה ושלא הלכה איתן מעולם לבריכה כי התביישה ולא מצאה בגד-ים מתאים.

ואיך הגעתי מכל זה לקטלוג בגדי-ים למנצחות סרטן השד, אתן שואלות? אז ככה: לבעלי יש מנוי לבלייזר. כל שנה, כשמגיע הקיץ אני חוטפת את גיליון בגדי-הים של המגזין ונזכרת איך פעם, לפני שמונה שנים, גם אני יכולתי ללבוש ביקיני קטנטן עם שני משולשים בתור חזייה, והיום אני שקופה.

השנה, החלטתי לשים לזה סוף. יחד עם סלונה ודאב אנחנו מגייסות את הדוגמניות שלנו - אחת משבע, מוציאות אותן מהארון. הן יראו לכולם שאין מה להתבייש, הן לא שקופות והן לא פגומות - הן יפות, הכי יפות.

נראה לכולם שאחרי כל המסע שהן עברו הן יכולות לדגמן בגד-ים בגאווה, בעוצמה, בחיוךובהודיה ולהעביר מסר לכל אישה, חולה ובריאה, שהיא צריכה להסתכל על עצמה במראה בגאווה, לאהוב את עצמה, לראות את הכתר שעל ראשה ולקפוץ למים כמו מלכה.

מצאתי את היופי שלי מחדש

אחרי המחלה ראיתי במראה אישה נשית יותר מאי פעם. כשהתבוננתי במראה ראיתי אותי, מצולקת, חסרת איברים, אבל יפה יותר משהייתי אי פעם. שלמה גם כשלא הכל מושלם

מאז ומתמיד האסתטיקה והמראה החיצוני היו חשובים לי. תמיד התלבשתי באופן מוקפד, ודאגתי לטפח את השיער והציפורניים. כשהייתי קטנה אפילו חלמתי להיות מעצבת אופנה. הייתי מלבישה את הבובות שלי בבגדים שהייתי מאלתרת להן בשלל צבעים ועיצובים.

כשהסתכלתי במראה הייתי מרוצה מאוד ממה שעיניי רואות. העיניים שהסתכלו במראה היו עיניים צעירות, חסרות שיפוטיות וביקורת, נטולות פרפקציוניזם. עיניים שניסיון החיים עדיין לא השתקף בתוכן. לא הייתי משועבדת לתכתיבי יופי מסוימים או אופנה, הלכתי עם מה שאהבתי ומה שחשבתי שמחמיא לי ולא עניין אותי כלל וכלל מה חושבים עליי או איך מסתכלים עליי. הייתי בטוחה בעצמי ובמי שאני.
השנים עברו, והפכתי מנערה לאישה מנוסה, אך לתוך השנים האלו נכנסה ביקורת אישית ושיפוטיות. הדמות שניבטה במראה כבר לא הייתה כל כך יפה בעיניי. הצטרפה אליה הנמכה עצמית, ואי קבלה של מה שמשתקף במראה, פנימית וחיצונית.

כולן מסביבי תמיד היו יפות יותר, רזות יותר, חכמות יותר, מושלמות יותר, מאושרות יותר(?)

אני והפרפקציוניזם שלי דאגנו להסתיר את מה שלא אהבנו, והיו הרבה דברים שלא אהבנו. עם בגד ים אין סיכוי שהיו תופסים אותי. תמיד היה מתלווה אליו כיסוי של מגבת או חצאית בגד-ים מתאימה. וגם כשפסעתי לבריכה, הייתי תופסת בזווית העין כיסא, מניחה עליו את החצאית והמגבת, ובמהירות קופצת פנימה אל תוך הבריכה, שמא מישהו יראה את רגליי או ישבני המבצבצים. והיציאה מהבריכה? כמו מבצע צבאי. מתבוננת מסביב שאף אחד לא שם את עינו עליי, יוצאת במהירות היישר למגבת המונחת על הכיסא ומתעטפת. ומתחת למגבת לובשת את החצאית המתאימה ומתהלכת במשהו שנראה כמו בטחון עצמי, אבל רק אני ידעתי כמה שהוא מפוברק.

ואם חשבתי שבזה הסתיים הסיפור של חוסר הביטחון שלי, אז מהר מאוד הבנתי שזה היה רק הפרומו לסיפור חיי.
צילום: מאיה אהרוני

הרומן עם הסרטן

במרץ 2014 גיליתי שאני נושאת את הגן שאחראי לסרטן השד והשחלות. כן, ההוא של אנג'לינה ג'ולי. לפחות הייתי נראית כמוה, אולי זה היה גורם לי לאהוב את גופי.
הבנתי שאימת הסרטן מרחפת מעל ראשי ושעליי לקחת החלטה משמעותית כדי להקטין את הסיכויים לחלות בסרטן, ועברתי ניתוח של כריתת שחלות. ההתלבטות היתה קצרה אך קשה: מצד אחד סיימתי עם הילודה ויש לי 4 ילדים בוגרים. מצד שני, אני מוציאה איבר נשי מגופי ומכניסה את גופי לגיל המעבר מבלי לשאול אותו אם הוא מעוניין, מבלי לחכות שהוא יעשה את הדברים בקצב שלו, כופה עליו את החלטתי.
ערב לפני הניתוח התעוררתי בבעתה. חלמתי שאני יולדת בשירותים ולא מצליחה לנתק את חבל הטבור. גם בחלום התקשתי להתנתק מהאיבר הנשי שבגופי, חלק משמעותי שהביא חיים לעולם הזה.
אבל, כאמור, אני מנוסה בלפברק את הביטחון העצמי שלי. וכך, במיומנות מקצועית, עברתי את הניתוח ומיד עטיתי על גופי את מיטב המחלצות, כשאני מחפשת סימנים במראה לבלות שעומדת להשתלט על גופי, אך היא סירבה להגיע (לפחות זכיתי בגנים משובחים. אולי באמת אני דומה קצת לאנג'לינה ג'ולי).
הבלות סירבה להגיע אבל במקומה הגיעו שני גושים סרטניים אגרסיביים במיוחד, שצמחו להם בשד שמאל שלי והודיעו לי שאני לא סיימתי את סיפור ההתמודדות עם המראה שלי.

"יופי הוא כל מה שמביטים בו באהבה" (כריסטיאן מורגנשטיין)

הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מבדיקת האולטרסאונד, אחרי שהבנתי שאני צריכה לעבור ביופסיה וכבר ידעתי בתוך תוכי שמשהו לא תקין, היה להתקשר לחברה בחנייה של בית החולים ולבכות לה "מה יהיה אם אאבד את שערי?" אני מבינה שאולי אני חולה בסרטן, אני עדיין לא יודעת מה מצבי, מלאך המוות אורב לי בפינה וכל מה שאני דואגת לו זה מה יהיה אם אאבד את שערי.
אז איבדתי את שערי, ואת גבותיי, ואת ריסיי. התנפחתי מהסטרואידים וכרתתי את שני שדיי. אבל הפעם כשהתבוננתי במראה אהבתי את מה שראיתי.
ראיתי אישה שלמרות שהיא נטולת סממנים נשיים, שהחברה הכתיבה אותם. היא מרגישה נשית יותר מאי פעם.כשהתבוננתי במראה ראיתי אותי, מצולקת, חסרת איברים, אבל יפה יותר משהייתי אי פעם. שלמה גם כשלא הכל מושלם.
ראיתי אישה במלוא עוצמתה, אישה שמאמינה בכוחות וביכולות שלה. אישה שלא מפחדת לדבר עם הפחד, להסתכל לו בעיניים. אישה שלא מפחדת ליפול כי היא יודעת שמשם היא יכולה רק לצמוח. אישה שמבינה ששום סממן חיצוני לא יכתיב לה את נשיותה. שום קוד חברתי או תכתיבים אופנתיים או אפילו בני המין השני.
היום כשאני מתבוננת במראה אני מביטה בדמותי באהבה, מתבוננת במראה בעיניים נטולות הנמכה עצמית וביקורתיות, מתבוננת בעיניים סלחניות, מעריכות ומוקירות את מה שמשתקף מולן במראה.
הנשיות שלנו נמדדת אך ורק בנו, בהחלטה שלנו איזו אישה אנחנו רוצות להיות – ואני בחרתי איזו אישה אני רוצה להיות – בחרתי בעצמי.
צילום: מאיה אהרוני

הרצון לחיות הפך אותי נחשקת, סקסית ומושכת

שקועה ברצון להחלים מבפנים, בהבנה שאת החיים צריך לחיות יום יום ובתשוקה גדולה, ראיתי רק את האודם על השפתיים המחייכות שלי, רק את העיניים הנוצצות משמחה על ההזדמנות הנוספת שניתנה לי

"תסתכלי במראה, תראי כמה יפה את וסקסית עם הקרחת הזו ועם הצלקת המעניינת על השד שלך".
הוא חייך ונשק בתשוקה לקרחת שלי, מיד כשסיים לגלח את מעט השיער שנותר על ראשי.

"תסתכלי על עצמך, אמא, את כל-כך יפה ככה", היא שמה את המצלמה שתיעדה את הסיטואציה לסרט שלה על הכסא, סובבה אותי אל מול המראה, חיבקה אותי מאחור והניחה על גבי את ראשה שאראה בראי רק אותי.

באותם רגעים, כמה ימים אחרי הטיפול השני, הדמעות שזלגו ממני היו הכאב והצער על מה שחשבתי שדרכו אאבד את הנשיות שלי, את האישה שאני. הן גם היו דמעות פרידה. ולא רק פרידה מהשיער שהיה סממן נשי שעוזב אותי לתקופת מה, זו הייתה פרידה מאותו חלק בשד שלי שנלקח ממני, זו הייתה פרידה מהסימנים החיצוניים של הנשיות שלי, אבל זה גם היה תחילת המסע הנשי הפנימי שלי.

הצורך להביט בעצמי, עם שד מצולק ופטמה עקומה, קירחת, ללא גבות וריסים, גרם לי לחפש את נעה הסקסית, המינית, הנשית והתשוקתית מבפנים.

בלי לשים לב התכנסתי לי פנימה וסובבתי את כפתור האש שבי הכי גבוה שאפשר, וזו הבעירה בי חיים, המריצה את זרימת הדם גם כשהכדוריות צנחו.

הגוף קיבל את הכימו כאילו היה קפה חזק במיוחד, חייך אליו, הוביל אותו למקומות הרצויים, והלאה החוצה.
הכל התעורר אצלי לחיים. הכפלתי את אימוני הכושר. הם עזרו לנפש להמריא ולגוף לעוף, ולי להרגיש יפה ובריאה.

צילום: ענבל גביש

החשק המיני שלי פרח ולא איפשר לשום רירית להתייבש. בנקודה הזו למדתי כמה התשוקה המינית שלי, הליבידו, שייך לתאוות החיים ולרצון לחיות. המיניות שלא נרדמה בי הבהירה לי כמה התשדורת הפנימית שיוצאת ממני היא זו שגורמת לי להראות ולהיות נחשקת, סקסית ומושכת.

הלכתי קירחת, בראש גלוי ולא מכוסה רוב הזמן (חוץ מההגנה מפני השמש כמובן), לא מהמקום של התרסה אלא כיוון שכך היה לי נעים ונוח, כך הרגשתי יפה ונשית. המחשבה על הפאה הייתה יותר קשה מללכת קירחת. הרעיון של לשים עלי משהו שהוא לא אני רק כדי שלאחרים אולי יהיה יותר נעים להסתכל עלי, או כדי למנוע שאלות ומבטים, היה עבורי בלתי נסבל. היה ברור לי שאני יכולה להתמודד עם מבטים ושאלות בעיקר
כי הרגשתי מאד נוח ונשית למרות שהייתי ללא שיער.


ובאמת במשך כל התקופה הזו, למעט ילדים קטנים שהתלהבו מהקרחת שלי, אף אחד לא עצר אותי ברחוב, או שאל אותי שאלות. התלבשתי צבעוני, כמו שתמיד אהבתי, אבל הפעם לא ראיתי אף אחד ממטר, הקשבתי רק לקולות שלי. התלבשתי כדי שיהיה לי שמח ויפה בעיניים והלב וכך הרגשתי מרבית הזמן, בין הטיפולים.
הוכחתי לעצמי שכשאני יפה מבפנים, אוהבת את עצמי ומאמינה בנשיות שלי, אני מקרינה את זה החוצה.


הייתי בתוך חווית ההחלמה, שקועה ברצון להחלים מבפנים, עסוקה בהבנה שאת החיים צריך לחיות יום יום ובתשוקה גדולה, שראיתי רק את האודם ששמתי על השפתיים המחייכות שלי יום יום, גם כשהן כאבו והיו מעט עצובות, ראיתי רק את העיניים שנצנצו מהשמחה על ההזדמנות הנוספת שניתנה לי.

לכתוב זה סוג של עמידה מול מצלמה

ואני כתבתי וכותבת את עצמי הכי חשופה וערומה שיש. חייתי ונאבקתי. גיליתי שלחיות את האמת האישית שלי כשהיא בוערת בקרבי, זה הכי בריא שיש.

הצטלמתי המון

אני, שכל חיי צילמתי ובקושי נכחתי בתמונות, אפשרתי לבת שלי לעקוב אחרי עם מצלמה - וידיאו וסטילס,
נתתי לאחרים לצלם אותי בסמארטפון שלי, והתחלתי לעשות סלפיז. המצלמה הראתה לי שאני יכולה לחייך ולבכות לצחוק ולצעוק, לחשוב ולקטר ובעיקר, להוציא את כל מי שאני באמת, הכי אמת שיש.


לכן הרעיון של צילומי הקטלוג מאד קוסם לי. אני לא בעלת מידות של דוגמנית, אבל אני מאד שלמה עם מי שאני, כאישה יפה בפני עצמי קודם כל. לכן ההזדמנות להצטלם בבגד ים מבחינתי היא אמירה. אמירה לכל הנשים בעולם, אלו שהתמודדו עם סרטן השד, אלה שמתמודדות כעת, וגם הנשים שלעולם לא תהיינה שם. כשאני שלמה מבפנים אני יפה גם מבחוץ.


בעקבות הדרך בה התמודדתי עם הסרטן ובעקבות הלמידה הענקית שלי על עצמי ועל כיצד לתשוקה ולמיניות יש השפעה מרפאה ממש, בזמן מחלה, משבר ושינוי, פתחתי קבוצה בפייסבוק ששמה תשוקות מרפאות
והתחלתי להעביר למתמודדות וגם לנשים בגיל המעבר ולאנשים בכלל סדנה באותו השם, על תשוקה ומיניות בזמן משבר, מחלה או שינוי.

יאנה דרום, Dove ו-Saloona משלבים ידיים בפרויקט "יופי אמיתי", במטרה לתת ייצוג אופנתי, נשי ועוצמתי למודלי יופי מגוונים ולהציג את שלמות היופי הנשי, גם בקרב נשים שנאלצו לעבור שינויים פיזיים.

עבור "סלונה" ו- Dove, פרוייקט זה הוא חלק מאג'נדה רבת שנים המבקשת לאתגר את הגדרת היופי הצרה שהתרבות שלנו מכתיבה ולתת ייצוג למגוון מודלים ליופי, בגילאים, צורות וצבעים שונים.

יאנה דרום, אוצרת הקטלוג, החלה לשווק את בגדי הים שלה לאחר שחלתה בעצמה בסרטן השד ונאלצה לעבור כריתת שד ושחזור שלא הצליח. בעקבות החוויה האישית שלה, פתחה יאנה חנויות אופנה לנשים שהחלימו מסרטן השד, כאשר בגדי הים שלה הם בעלי מבנה פנימי מיוחד שנועד להתמודד עם האתגרים של נשים כרותות שד או משוחזרות. דרום מצליחה להשיב לנשים רבות את היכולת להרגיש נשיות, מושכות ואסתטיות, גם אחרי השינויים הפיזיים שנכפו עליהן, ואנחנו ב-Dove ו-Saloona גאים לשתף איתה פעולה בקידום המסר החשוב הזה.